פסק-דין בתיק ע"פ 28911-06-12

בפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין מיום 3.5.12 שניתנו על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד), בת"פ 4124/05.

1. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין; וידיעות כוזבות, עבירה לפי סעיף 243 לחוק.

2. אין מחלוקת כי הרשעתו של המערער בעבירה של תקיפה נגועה בטעות. היא חורגת מן העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן. על רקע זה, קביעה זו בוטלה על ידי בית משפט השלום (החלטת כב' השופטת זיסקינד, 4.9.12).

3. (א) העובדות הנוגעות לעניין, כפי שהן עולות מכתב האישום המתוקן בו הודה המערער, ומהסכם בדבר הסדר טיעון בין הצדדים, הן כדלקמן. במועדים הרלוונטיים המערער שירת כשוטר במשמר הגבול. ביום 17.6.05, נטל המערער חלק בפעילות של כוחות ביטחון, למול הפגנה בלתי חוקית שהתקיימה סמוך לכפר בילעין. במקום הוצבה גדר תיל ניידת, על מנת לחצוץ בין כוחות הביטחון ובין המפגינים. בשלב מסוים התקרבו המפגינים, ובהם המתלונן, לגדר. הם הניפו כרזות וקראו קריאות מחאה לעבר כוחות הביטחון. במהלך ההפגנה הושלכו אבנים מהן נפגעו אנשי כוחות הביטחון. לאחר שאחד המפגינים נגע בגדר והסיט אותה, הפעילו כוחות הביטחון אמצעי לפיזור הפגנות, "הצעקה" שמו, הפועל בדרך של השמעת צליל בתדר הגורם לאבדן שיווי משקל. מיד בהמשך לכך, ירה המערער לעבר המתלונן כדור קליע ספוג שפגע ברגלו. הירי נעשה בסמוך לשימוש של חיילים אחרים באמצעים לפיזור הפגנות. המערער פעל בדרך האמורה בלא צורך לפגוע במתלונן, אשר לא נהג באלימות, לא יידה אבנים ולא סיכן בדרך כלשהי את חייו של מאן דהוא.

(ב) במהלך ההפגנה, נעצר המתלונן על ידי כוח משמר הגבול בחשד להפרת סדר ואי ציות להוראת שוטר. בסמוך לכך, פנה המתלונן למפקדו של המערער והלין על כך שנורה על ידי כוח משמר הגבול ללא הצדקה. על מנת להצדיק את הירי שביצע שלא כדין ואת הפגיעה במתלונן, המערער בדה מליבו גרסה כוזבת לפיה הבחין במתלונן כשהוא מזיז את הגדר ומיידה אבנים ממרחק קצר לעבר כוחות הביטחון, ולפיכך נאלץ לירות ולפגוע בו. הגרסה הכוזבת נמסרה על ידי המערער למפקדו, ולחוקר משטרתי שנכח במקום. בהמשך לכך, המתלונן נחקר על אשר יוחס לו על ידי המערער. הוא נעצר ל - 96 שעות. הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט צבאי, אשר ייחס לו עבירות של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש, פעילות נגד הסדר הציבורי והפרעה לחייל במילוי תפקידו. הוגשה נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים. הוא שהה במעצר פרק זמן כולל של 14 ימים. הוא שוחרר בעקבות החלטה של בית משפט צבאי, לאחר שהוצגה לבית המשפט קלטת המתעדת את האירוע, באופן שונה מזה עליו העיד המערער בהודעתו במשטרה.

4. כנזכר לעיל, הערעור שבפנינו סב, לכתחילה, גם על החלטת בית משפט השלום להרשיע את המערער. בעקבות הערות שהשמענו בדיון, חזר בו המערער מראש זה של הערעור. נותר, אפוא, הערעור על העונש. בכך נדון עתה.

5. בית משפט השלום השית על המערער עונש של 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי לתקופה 12 חודשים; קנס סמלי בסך של 100 ש"ח, ופיצוי למתלונן בסך של 4,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מתמקד ברכיב המאסר בפועל.

6. (א) בגזר הדין, עמד בית משפט השלום על חומרת העבירה. בית המשפט קבע, כי הטענה בדבר קונפליקט נאמנויות בו היה נתון הנאשם, שהוא ערבי נוצרי, אינה יכולה להצדיק את העבירה או להוות נסיבה לקולא. בית המשפט ציין כי אם כך חש המערער, היה עליו להימנע משירות צבאי בו ייאלץ להתמודד עם סיטואציה כאמור. בית המשפט הוסיף כי חולשותיו או קשייו של הנאשם להתמודד עם מצבי לחץ וחרדה מתקיימים אצל אנשים רבים. הם אינם מהווים צידוק למעשיו החמורים, ולפגיעה הקשה הטמונה בהם באמון הציבור במערכת החוק במדינת ישראל. בית המשפט עמד בהקשר זה על האמון הניתן בעדויות של אנשי משטרה ובמשקלן. הוא עמד על הצורך בהתוויית נורמות של הגינות ויושר מצד אנשי משטרה ואוכפי חוק, האמורים לשמש דוגמא ומופת.

(ב) בית המשפט הדגיש את העובדה שהמתלונן נחשף לכתב אישום, ונכלא ל - 14 ימים, על לא עוול בכפו. על רקע זה, נקבע כי מדובר במקרה קיצוני בחומרתו, המחייב ענישה מחמירה וכואבת, אשר תיתן ביטוי הולם לנזק ולסבל הכבד שנגרם למתלונן. נדרש עונש שיהיה בו כדי להתריע ולהרתיע. לצד שיקולים אלה הובאו בחשבון, לזכות הנאשם, הודאתו, תחושת הבושה שחש, וחלוף הזמן.

7. כאמור, הערעור שבפנינו מופנה נגד חומרת העונש. נקודת המוצא לדיון בערעור מצויה בחומרתן של העבירות בהן מדובר. מקובלת עלינו, בהקשר זה, העמדה העקרונית שבוטאה בגזר הדין, ובטיעוני המשיבה בפנינו, כי מדובר בעבירות חמורות. חומרה זו מתחדדת בשים לב לכך שהנאשם היה שוטר בעת ביצוע העבירות. יש ממש בטענה, כי משוטר מצופה לרמת יושר גבוהה במיוחד, הן בשל מעמדו ותפקידו, הן נוכח המשקל המיוחד שמייחסים בתי משפט לעדויות של שוטרים ואנשי אכיפת החוק (ע"פ 6810/06 בירו נ' מדינת ישראל(6.3.07)). החומרה האמורה מתחדדת עוד יותר בשים לב לקשר הישיר בין עדותו של המערער, ובין מעצרו של המתלונן למשך 14 ימים, וכתב האישום החמור שהוגש נגדו. יש להביא בחשבון לחובת הנאשם, כי מסר את גרסתו השקרית בשתי הזדמנויות. עוד יש להתחשב בכך, שבמשך פרק זמן ממושך, לא חזר בו המערער ביזמתו מעדותו המפלילה והשקרית. המתלונן שוחרר עקב קלטת שהוצגה בפני בית המשפט הצבאי, ולא בשל חזרתו של המערער מגרסתו. יש ממש בטענה, כי בנסיבות אלה פגע המערער באופן ממשי הן בשלטון החוק, והן במתלונן.

8. עם זאת, חרף החומרה הטמונה בעבירות הנדונות, לא נקבעה בפסיקה מדיניות עונשית החלטית כי בעבירות הנדונות, גם כשהן מבוצעות על ידי איש משטרה, יש לגזור, בכל תנאי ובכל מקרה, עונש מאסר לריצוי בפועל בין כותלי הכלא. אכן, ישנם מקרים בהם הוטלו, בגין עבירה מן הסוג הנדון, עונשי מאסר לריצוי בפועל (ראו ע"פ 557/85 סוויסה נ' מדינת ישראל(22.9.85); ע"פ   (י-ם) 30345/06 ציצאשווילי נ' מדינת ישראל(15.11.06), הסב על גזר דין שנפסק בת.פ. (שלום י-ם) 1840/05 מדינת ישראל נ' ציאצשווילי(18.5.06)). בה בעת, במקרים אחרים, התוצאה העונשית הייתה חמורה פחות (ראו ע"פ (ת"א) 20762-09-11 מדינת ישראל נ' מואס (9.11.11), שם הוטלו שני חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות). בעניין בירו, אליו הפנתה באת כוח המאשימה בטיעוניה לעניין חומרת העבירה, לא הוטל עונש מאסר כלל. יוצא, כי בכל מקרה יש לשקול את נסיבותיו.

9. לצד היבט החומרה, עליו עמדנו, יש להביא בחשבון במקרה זה מכלול משמעותי של נתונים הפועל בכיוון של מיתון העונש. למערער אין עבר פלילי. האירוע שבמחלוקת התרחש לפני יותר משבע וחצי שנים. לא ניתן לייחס את חלוף הזמן למערער. יש בעניין זה כדי להקהות, ובמידה משמעותית, את ההצדקה למיצוי העונש במקרה זה (ראו ע"פ 125/74 מירום חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1) 57 (1975)). יש בו כדי להפחית את משקלם של שיקולי גמול. יש בו כדי גם כדי להחליש את משקלם של שיקולי הרתעה, כללית וספציפית. בהקשר זה יש לתת משקל משמעותי לעינוי הדין הממשי שנגרם למערער, ובכלל זה בפרק הזמן הממושך בין סיומם של הטיעונים לעונש, ובין מועד גזר הדין (כשנתיים).

10. יש להטעים, כי בפרק הזמן הממושך מאז ביצוע העבירות בהן הורשע המערער, לא נרשמו לחובתו הסתבכויות נוספות. אדרבא. המערער, אשר התנדב לשרת בצה"ל, משרת זה מספר שנים בצבא הקבע. מן התיעוד שהוצג בפנינו עולה, כי תפקודו הוא ללא דופי, ואף זוכה לשבחים ותעודות הצטיינות. מצבו האישי של המערער השתנה באופן משמעותי בתקופה הרלוונטית. המערער נישא לפני כשנה וחצי. לפני מספר חודשים נולדה בתו הבכורה.

11. לעניין העבירות ונסיבות ביצוען, בלא להקל ראש בעבירות בהן מדובר, יש להביא בחשבון גם כי בוצעו עת היה המערער כבן 23, בתחילת שירותו הצבאי, כאשר ברקע מצוי מצב לחץ חריג בו היה נתון. לעניין זה יש להתחשב גם בכך, שאין מדובר בעבירות שבוצעו תוך תכנון מוקדם.

12. בהקשר אחרון זה יש להוסיף, כי מחוות דעת מקצועית שהוגשה מטעם המערער עולה, כי הוא מתמודד בהצלחה עם מגבלות אישיות לא פשוטות, אשר אפשר כי הקרינו על ביצוע העבירה. לעניין זה נעיר, כי בטיעוניה בפנינו באת כוח המאשימה לא השיבה לטענות המערער בכתב הערעור לעניין מתן משקל לחוות הדעת האמורה, ולא הביעה התנגדות להסתמכות עליה. יוער, כי ככל שביקשה המשיבה לקיים חקירה של עורך חוות הדעת, במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, לא היה קושי לבצע את הדבר, בשים לב למועד עריכתה של חוות הדעת (29.11.09), מועד השלמתם של הטיעונים לעונש (11.4.10), ומועד מתן גזר הדין (3.5.12). ההסתמכות על חוות הדעת אינה עלולה, אפוא, לגרום עיוות דין כלשהו למשיבה.

13. בין השיקולים למיתון העונש אנו מביאים בחשבון גם את העובדה, שגזר הדין היה מבוסס, בין היתר, על הרשעתו השגויה של המערער בעבירת תקיפה. אכן, עניין זה לא קיבל ביטוי מפורש בדיון שבגזר הדין לעניין השיקולים לעונש. עם זאת, יש לצאת מן ההנחה, לטובת המערער, כי עניין זה הקרין, ולו באופן עקיף, על התוצאה העונשית בעניינו.

14. אנו מביאים בחשבון גם, כי שירות המבחן המליץ, לנוכח מכלול נסיבותיו של המערער, על הקלה בעונשו, בדרך של קיצורו לתקופה שניתן יהיה לרצות במסגרת של עבודות שירות. להמלצה זו אין תוקף מחייב. עם זאת, יש לתת לה משקל, ומה גם שהיא באה מאת גורם ממלכתי מקצועי. יצוין, כי בפנינו מונחת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות, לפיה נמצא המערער מתאים לביצוע עבודות כאמור.

15. בשולי הדברים נעיר, כי נוכח סעיף 5 להסדר הטיעון, איננו מביאים בחשבון את הטענות שהעלה המערער בדבר אכיפה בררנית. הסעיף האמור הגביל את הצדדים, בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירות, לעובדות כתב האישום ולהסכמות שפורטו בהסדר הטיעון. נקבע מפורשות, כי הצדדים לא יחרגו מהעובדות שבכתב האישום וההסכמות להן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו להן. יוצא, כי על פי הסכמת הצדדים, אין מקום לטענות בדבר אכיפה בררנית, המבוססות בתורן על טענות עובדתיות בדבר מעשיהם של אחרים שלקחו חלק בפעילות כוחות הביטחון בהפגנה. בהקשר זה היה מקום לצרף להודעת הערעור את הסדר הטיעון, על מנת שתוצג בפנינו תמונה שלמה. יש להצר על כך, שהדבר לא נעשה.

16. בסופו של יום, נוכח מכלול שיקולים אלה, הגענו למסקנה כי יש להקל בעונשו של המערער, ולהמיר את עונש המאסר בפועל שהושת עליו, בעונש מאסר לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות. בתוך כך, אנו סבורים כי הפיתרון המוצע על ידי המאשימה, היינו קיצור תקופת המאסר בפועל, תוך ציווי כי זו תרוצה בין כותלי הכלא, אינו מידתי בנסיבות העניין.